מצאתי את עצמי לבד ביער. המקום שבדרך כלל שורץ אנשים, הפך בודד כאילו אתה האדם האחרון בכדור הארץ… בכלל, כמות העצים שנעקרו אחרי הסופה האחרונה כיסתה כל פינה על הסינגל והגבירה את התחושה שהגעת למקום אחר.
מקום זר, מקום שקשה לזהות.
רוח רוח משתולל בצל הקורונה
אני רגיל לרכוב לבד, אבל אתה אף פעם לא באמת לבד ביער, תמיד יש עוד רוכבים, לרוב יברכו אותך ב"בוקר טוב"
והפעם, זה
שונה.
מרץ 2020, כבר יותר מחודש שהעולם נלחם בוירוס הקורונה הקטלני, בעיקר באמצעות בידוד וסגר של רצון טוב.
מנסים לישר את העקומה, לעקם את ההסתברות, כל האמצעים כשרים, רק שאין כל כך אמצעים… קשה לדמיין איך הסיפור הזה הולך להיגמר. הייתי רוצה להאמין שהסוף יהיה טוב. שנלמד מהמקרה הזה ונוציא ממנו את הטוב. נלמד שהזמן שלנו יקר, נעריך את מה שחשוב באמת, את הבריאות שלנו ואת החופש שלנו.
כולנו עוברים שעור בכמה אנחנו אפסיים לעומת העולם, כוחות הטבע מחזירים מלחמה, הגלגל הסתובב.
"בחיי אנשים הגזמתם, חנקתם לי את הצורה, הגיע הזמן לנוח קצת. תעצרו בצד…שבו בבית." בונה עולם מסדר את העניינים, ולנו אין ברירה אלא להביט מהצד איך יורדים האורות על כול מה שדולק. הדברים הפשוטים "הבאנלים" לצאת לעבודה, לצאת לרכיבה או סתם להיפגש עם חברים, צריכים לעבור סינון דרך מסיכה או יותר טוב דרך המרפק.
אני באמת מאמין שבקרוב מאוד נסתכל על התקופה הזו כחוויה משונה שעברנו. סוג של ברי מזל נפלנו בהגרלה, אחת ל 100 שנה או יותר קורה מקרה שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו ולאף אחד אין שליטה או הסבר למה.
חבר טוב אמר לי פעם, "אנשים מסתגלים מהר לדברים טובים." הוא צודק, אבל ברגע שלוקחים לך אותם, אתה מתחיל להעריך אותם יותר.
אני בטוח שאף אחד לא יתגעגע לאלכוג'ל בטעם תות, נצחק על הטמטום שלנו לנסות לאגור נייר טואלט ושימורים. וגם אלו שאיבדו את העבודה שלהם יגלו שדלת אחת נסגרה ודלת אחרת תיפתח ובסופו של דבר הם הגיעו למקום טוב יותר.
אני מאמין
ומקווה שמהתקופה הזו ישארו רק זכרונות עמומים, העריסה תחזור להתנדנד בקצב מרדים,
הקרקע לא תרעד והשבילים ישארו פתוחים…
משאיר כאן שיר
חצי אופטימי של ניל יאנג
Don't Let It Bring You Down
עם הרחפן
הספרדי החריף אנדריאו לקונדג'י שעובר מ YT ל COMMENCAL
מה קורה, איך המרגש…? שאלות טיפוסיות שאפשר לשמוע בכול מקום. מסיבה לא ברורה לוקח לי הרבה זמן לחזור למלא עמוד באתר הזה, אין לי מושג למה נוצר כזה דרופ…אבל זו המציאות.
אפרופו מציאות, מה נסגר איתנו לאחרונה? יש כזה פיצול, קיטוב, הסיבוב והסבבים שנראים ונשמעים אותו דבר שוב מחלקים את "העם", האם באמת הצד השני יותר פטריוטי מאתנו?
האם הצד השני אוהב פחות את הארץ שלנו? האם הצד השני לא רואה את "האמת".
לא מזמן ראיתי סרט תיעודי על זמר העל ג'וני קאש (כן קאש כמו מאני קאש). הסרט מתאר איך נשיא ארה"ב באותה תקופה ניקסון ניסה להשתמש בג'וני כדי לקדם מטרות פוליטיות ולנסות להיות קצת יותר אהוב על תושבי הדרום. (נשמע לכם מוכר?)
התקופה המדוברת היא סוף שנות השישים בואכה השיבעים עם כול הברדק של ההיפים, מלחמת ויאטנם שלום עכשיו, peace and love והפחד הלא מובן מכול מי שלובש אדום טפו טפו טפו — קומוניסט.
המצב אז בארה"ב נראה מאוד דומה למה שקורה אצלנו היום.
שתי מחנות, מפוצלים, בעצבים אחד על השני וכול צד חושב שהצדק איתו.
נחזור לג'וני, heres Johnny !!!
מיסטר פרזידנט, סוג של "ביקש" שג'וני ישיר שני שירי קנטרי הזויים (לא שיש שירי קאנטרי לא הזוים, אבל נעזוב את זה) היה בלאגן בתקשורת ועשו מכול הסיפור חמוצים לתפארת.
וג'וני שלנו באופן מרדני אך מנומס שר את השיר “What is Truth?”
יופי של שיר על הצורה שבה אנחנו תופשים את האחר, את הדעה שלו, איך אנשים מבוגרים מסתכלי על הדור הצעיר ולא מבינים אותו. אתם מוזמנים להריץ בקטנה את השיר כאן למטה…
בתרגום חופשי, מהי אמת? ישר בפרצוף שלך ניקסון!
את ההמשך אתם בטח יודעים…למרות שגם היום נראה שאמריקה חוזרת לקיטוב של שנות השישים…ולמרות שאמריקה רחוקה מאיתנו, אולי גם אנחנו צריכים לשאול את עצמנו "מהי האמת?
טוב אני לא הולך להכנס ל"אמת" של כול אחד, זו לא הכוונה, ל "מהי אמת?" עבורי יש תשובה מאוד פשוטה.
אנחנו צריכים לזכור, ולהזכיר לעצמנו, שזו המדינה שלנו וטוב לנו בה.
זה נכון שיש מלא הטנא בלאגן, החדשות מפוצצות בידיעות על מה שקורה, וטוחנים לנו את המוח כדי שנשנה את הדעה שלנו.עם כול זה אנחנו כאן כולה 70 שנה…מה זה 70 שנה בחיי מדינה? לדעתי זה כלום.
אם נסתכל על הדברים בסדרי גודל של 10,000 שנים או יותר…נקבל רושם אחר.
לשמחתי יוצא לי להסתובב בעולם, הספקתי להיות ברוב אירופה, קנדה, הודו ואפילו בברזיל.
מה שהדהים אותי זה שכולם, אבל כולם חושבים שהמדינה שלהם דפוקה והמקום שהם חיים בו היה יכול להיות הרבה יותר טוב… אם זה מהגרים בצרפת ובלגיה, מאפיה באיטליה (טוב בכול זאת יש שם אחלה לחם),
או שחיתות ועוני בברזיל.
הדברים ששמעתי מאנשים גרמו לי להבין שאין מדינה או מקום שנקי מבעיות. כול מדינה והצרות שלה כול מקום והברדק שלו…
אז כדי להלחם בזה, בתחושות האלו שהכול דפוק מעוות וחסר סיכוי אני מזכיר לעצמי כמה טוב כאן (ואני באמת חושב שזה המקום הכי טוב לחיות בו למרות הכול)
אז הינה רשימה קטנה למה טוב (אתם מוזמנים להוסיף דברים בעצמכם לרשימה):
יש לנו אחלה מזג אוויר (אז מה עם יורד גשם באמצע רכיבה ונתקע לך הקדמי מבוץ)
תוך 20 דקות מהמרכז אתה מגיע לבן שמן.
תוך 30 דקות לקנדה.
כמעט לכול אחד יש יער ליד הבית.
אוכל מעולה ומגוון ( יבין מי שיהיה באירופה ונתקל רק באוכל המקומי)
עזרה בדרך (יבין מי שנתקע בדרך עם פנצ'ר או רצועת טימינג קרועה, בגשם בחורף בחושך)
מילואים (ואללה? טוב מזמן הפסקתי לעשות, מ'כפת לי לרשום)
זה נכון, לא הכול מושלם, יש מלא מלא מה לשפר, אבל ביחיאת הרוב טוב כאן.
ועוד משהוא שיכול לעזור להבין "אמת מהי?" זה פרגון הדדי…יש כאן מלא יזמים.
מלא אנשים פורצי דרך שעובדים ליצר ולבנות משהו חדש (חדשות ישנות, כבר בעבר כתבתי כמה כיף לראות קליפים מישראל ) אז בואו נעזור אחד לשני, נאמץ מוצרים ישראלים כדי לעודד את אותם יזמים ולגרום להם להצליח.
בעיקר בתחום האופניים, קל לקנות ולהזמין מהאינטרנט, אני עושה את זה כול הזמן, אבל אם יש מוצר זהה תוצרת הארץ אני באופן אישי מעדיף לקנות אותו (לרוב ההבדל במחיר הוא לא כזה גדול)
לדוגמה תיק של שורש. בסדר לפעמים תצטרך להסביר למה אתה עם שורש ולא עם camleback המגניב והיעיל אבל fuck it גם ככה תיק לא שורד לנצח.
או גלגלים, שמעתי על בחור שהזמין גלגלים מחו"ל, הזמין שפיצים, נאבות ואללה יסטור רק בשביל להבין שהמכס מבקש ממנו
למשכן את חמתו ושולח לו צו עיכוב יציאה מהארץ אם לא יוכיח שהגלגל הוא עגול ולשימוש עצמי.
מה רע בגלגלים שפותחו מבית יוצר ישראלי ??? אגב יש כאלו, נקראים 443 (על שם הדרך לבנ"ש).
גילוי נאות אני מכיר את החבר'ה שעומדים מאחורי המיזם והפוסט הזה הוא תרומתי הצנועה לקידום הרעיון.
לצערי, או לצערם, אני לא איש של שידרוגים ובקושי מחליף שרשרת (טוב אבל זה כבר נושא אחר), ככה שעדיין לא ניסיתי אותם, מרחוק ומקרוב הם נראים לי מאוד עגולים…(כאן מתחיל ונגמר הידע שלי על גלגלים).
אבל הרעיון ברור לא?
למה לא לפרגן? לעזור לחבר לשכן סתם לאיש שצריך כרגע משהו ?
אם נעזור אחד לשני נתמוך אחד בשני, בדברים קטנים כן, לא מדובר בהרבה, זה בעיקר במודעות שלנו לזה שהמקום הזה חשוב לכולנו…משני הצדדים מכול הדעות…
ואי ואי…זה היה ארוך… אכלתי לכם את הראש…
מה עם מוזיקה? אז גם כאן יש פירגון (לפחות מנסה). שתים במחיר אחד למה היום יש מבצע
מצד אחד The Paz Band אי אפשר להישאר אדיש לזה… רוק פסיכי (חזרנו שוב קצת לשנות ה 70) שגורם לך לרוץ לקנות אופנוע ולתת בגז…
רב רבי רבינן איזה עוצמה !!!
מצד שני נוגה ארז שם ידוע בעולם האלקטרוניקה (לא מדובר בתיקון טלביזיות, כן) עם יופי של קליפ (טוב צריך להכניס משהו שקשור לאופניים בכול זאת…)
cash out לטובת ג'וני נותן ומקבל בקאש צינג צינג !!!נותנת בהיפ הופ אלקטרוני והרגל כבר קופצת,
יאללה עוד חורף מתקרב…תישארו יבשים ושניפגש בשבילים…
"מתי נגמר הסבל הזה?" אתה שואל את עצמך.
"איפה הסוף?, ולמה המניוק הזה עם הסינגל ספיד כל כך מבסוט מעצמו כשהוא מדווש לו להנאתו, תוך כדי שהוא שורק את החדש של עומר אדם—'עולה לי, עולה לי, עולה ולא יורד לי…' מה נסגר איתו?"
יש כלכך הרבה דברים כפיים ברכיבה:
להיות בחוץ, להוציא אגרסיות, לנשום, להתאמץ, להצליח…יו-ניימ-איט…
(מוזמנים להוסיף לרשימה…)
דבר נוסף כיף ,כיף על הכיאפק ברכיבה, ומוסיף לרשימת הפלוסים זה – החבר'ה. אין כמו החבר'ה.
כמו במילואים רק ביותר מסריח, סתם…
אתה יכול להתחיל לרכוב לבד, אבל כמעט תמיד תמצא לעצמך חברה…וזה היופי. רכיבה מאפשרת לך לפגוש אנשים, מלא אנשים…חדשים.
כמעט בכול רכיבה תפגוש אדם אחר…המנומסים יגידו "בוקר טוב" כשיעברו מולך.
אחרים, באקראי ישתדלו לא להתנגש בך וינסו לשמור על קצב, ריכוז או סתם על היכולת לנשום.
אן מצב שכשאתה רוכב אתה לא פוגש אנשים.
מלא אנשים.
בצבעים שונים, בחיתוך דיבור, בלבוש שונה (אוי…רק על נושא הלבוש אפשר בזבז כמה עמודים…נשאיר לאחר כך…נמשיך לא עוצרים כאן…עוד דקה יש צל…)
אה, כמעט הכי חשוב….לרוב כל אחד בא עם אופן שונה. ודעה שונה על קוטר הגלגל האולטימטיבי!
יש המון דברים שונים, בין כולם, אבל נראה לי (ואני באמת מאמין בזה) שכולם בלי יוצא מן הכלל שונאים, ברמות כאלו ואחרות,
שונאים אבל שונאים עליות.
אני שונא עליות.
זהו אמרתי את זה, וזה יצא מהסיסטם. כמו בנט, לא מתנצל!
אני לא מדבר על עליה טכנית, כזו עם סלעים ודרדרת, קצפת ודובדבנים.
אלא אני מדבר על עליה חשופה עשויה מכורכר לבן סתמי, ללא אופק, ללא סוף וללא תכלית.
בעליה כזו טוב שיש אנשים לידך, ככה יותר נוח לחלוק את הסבל. אתה מסתכל סביב ויודע שלכולם יש אותה דעה.
בזבוז הזמן הזה שנקרא עליה 4×4 לתפארת קק"ל והמדינה ותמות נפשי עם פלשתים סודנים.
במקרה גרוע אחר, אתה לבד…רק אתה הדרך שלא נגמרת והשמש…זה בדיוק המקום שבו אתה מרגיש הכול…את העייפות, את השרירים, את הזיעה…ושאריות הזבוב שבלעת…(לא טעים הפרוטאין הזה…)
לרוב אתה שונא את המצבים האלו, אבל לפעמים בעליות, המונוטוניות, המשעממות והמעיפות, יש נקודות אור.
פתאום עולים רעיונות, פתאום אתה מוצא פתרון לבעיה שחשבת עליה המון זמן.
אתה מוצא את הזמן להיזכר באנשים, במצבים, בחוויות. אתה מגלגל את הדברים בראש ונסחף למקום אחר…בלי לשים לב נגמרת העלייה ואתה מוצא את עצמך שוב בראש הגבעה.
היום באחת העליות המשעממות ביקום הייתה לי הארה כזו.
הבנתי עוד משהו על עצמי, המשפט שאמרתי לניר גולדמן, חבר יקר שרכב איתי, או יותר נכון סבל יחד איתי יצא ככה:
"אני שונא, עליות, באמת שונא עליות, אבל גם מכבד אותן,
הן תמיד ייקחו אותך למקום טוב יותר."
ואללה לפחות יצא משהו טוב מכול העליות האלו…
והנה לסיום…משהו קצת שונה…
אחת הלהקות שאני יותר אוהב The Joy Formidable –
שלישיה בריטית אי שם מוויליס…זמרת גיטרה (לא זו לא סיה), ובן זוגה על הבס ועוד מתופף מכונה עצמתי שהם אספו על הדרך, בחרו להופיע דווקא בחנות אופניים…סביר להניח שהסאונד לא משהו בכלל…אבל בעיניי איזה שילוב מדהים.
אמצו בחום את הדבר המטורף הזה…
אגב לשיר הזה קוראים Whirring,
בעברית זמזום, עוד משהו ששווה לעשות בעליות…זמזמו כל הדרך למעלה…היא תיקח אתכם למקום טוב יותר…
